בן רחל ושמואל
נולד במרוקו
בט"ו בשבט תש"ה , 29/1/1946
שרת בחטיבת הצנחנים
יחידה: חטיבה 55, גדוד 71
התגייס באוגוסט 1964
נפל בקרב
בכ"ז באייר תשכ"ז , 6/6/1967
במלחמת ששת הימים
מקום נפילה: שייח' ג'ראח (בששת הימים)
באזור ירושלים והסביבה
מקום קבורה: ירושלים - הר הרצל
אזור: ד, חלקה: 3, שורה: 05, קבר: 03.


מ.א. 0943493
בן 21 בנפלו
קורות חיים:
בן שמואל ורחל. נולד בחמישה עשר בשבט תש"ה (29.1.1946) בעיר טרודנט אשר במרוקו.
תשע שנים לאחר מכן, בשנת 1954, עלתה המשפחה לארץ. זה היה אחרי שלמד במרוקו שנתיים ראשונות. את חינוכו המשיך בבית הספר היסודי "משואה" בקרית-גת, לאחר מכן פנה ל"ישיבת הדרום" שברחובות לשם המשכת חינוכו התיכוני ולבסוף קיבל תעודת בגרות. השתייך לתנועת "בני עקיבא" ועסק בהדרכת ילדים ונוער במועדונים ובקייטנות. מאהבתו הגדולה לספורט קיבל על עצמו את ניהולה של קבוצת "אליצור" שבקרית גת, כשזו הייתה בשלב של התארגנות. באותם הימים עסק בעבודות יד שונות מדיקט, בחיטוב בעץ זית ובעשיית מחרוזות וסיכות. כמו-כן השתתף בהצגות בבית הספר ובתנועת הנוער. אחרי שסיים את בית הספר התיכון למד במכון התורני הפדגוגי שליד אותה "ישיבה" ברחובות והוסמך להוראה. בשנות לימודיו בסמינר התגלה כצעיר עניו, ביישן, אך יחד עם זה חריף מוח ומצטיין בלימודים. כשרונותיו באו לידי ביטוי כשסיים לקט של נתונים בפסיכולוגיה לסמינרים ולבתי מדרש. לבסוף עלה למקום תורה, לאוניברסיטה העברית בירושלים, ושם נרשם בפקולטה למדעי הרוח; במיוחד למד ספרות ותנ"ך, שבהם הצטיין בשנות לימודיו בסמינר. אך לימודיו לא מנעו ממנו מלהשתתף בכל מיני ענפי ספורט, סידור טיולים והתעסקות בשאר תחביביו. את משכנו קבע בבית המדרש לרבנים, ששימש לו כפנימיה כל ימי שהותו מחוץ לבית.
באוגוסט 1964 גוייס לצה"ל ואחרי שגמר את הטירונות במסגרת גרעין נח"ל ("עלומים") שירת ללא תשלום. עבר אימון מתקדם בנח"ל מוצנח.
ערב מלחמת ששת הימים נקרא לדגל וביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967) נפל במערך המבוצר שייח'- ג'ראח - המושבה האמריקאית בירושלים. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. על שמו הוקם בית כנסת בקרית גת הנקרא "משכן משה". זכרו הונצח בחוברת "כך נפל משה" ובספר "מאריות גברו" של מפקדת הצנחנים מובאת הביוגרפיה שלו ותיאור הקרב האחרון. פרשת חייו-ומותו הובאה בספר "נזכור" שבהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים שבה ובעריכתו של יהודה האזרחי.

בן יצחק וטובה. נולד ביום כ"ג בניסן תש"ו (24.4.1946) בתל אביב. כאשר היה בן שנתיים עברה המשפחה לגור ביפו אך בהגיע דויד לגיל שמונה עברה משפחתו לבת ים. תחילה למד בבית הספר "תחכמוני" וסיים את לימודיו היסודיים בו. היה נאמן להשקפות הבית המסורתי והשתייכותו לבית"ר לא עמדה בסתירה לעובדה שבכל שבת היה מתפלל במניין של "בני עקיבא". הדת לגביו לא באה מתוך כפייה כי אם מתוך הכרה, ואף לאחר מכן, בצאתו לשירות מילואים בצה"ל, היה לוקח אתו את ה"סידור" והתפילין ואלה היו עמו כל הזמן. מימיו לא ניסה לשכנע את זולתו בענייני דת ולא אכפת היה לו מה מעשיהם. בספורט, אשר אהב מאד, היה אוהד נלהב של קבוצת "הפועל" בתל אביב והיה מתאמן במכון-כושר. בגישתו לספורט ולאימונים הגופניים הייתה משום הערכה מצדו, שכן אתגרים פיסיים היו חביבים עליו ולכן היה מתמסר למשחקי הכדורסל, כדורגל ופינג-פונג ואף לשחייה בים. את מרצו הרב היה מוצא בטיולים בארץ ובסיורים בה, כי בהם מצא פורקן לרוחו. השקפתו הלאומית הביאה אותו בסוף כיתה ח' לבית הספר לקציני ים בעכו, אך בגלל פגם בראייתו (עקב תאונה) לא התקבל. כך מצא את דרכו ל"ישיבה" תיכונית בירושלים ("מרום ציון") ולאחר שנת לימודים אחת חזר לבת ים בגלל געגועיו למשפחתו. היה בעל יכולת פיסית עצומה ואופי חזק ועם כל זה היה עלם שקט, מסוגר בתוך עצמו, צנוע ונעים הליכות. אהב לקרוא הרבה וגם להאזין לתקליטים. בהיותו בכיתה י"א החליט, כי בהגיע גיל גיוסו לצה"ל יתנדב לצנחנים – וכך היה בשעת גיוסו באוגוסט 1964. ביחידה זו סיים קורס מ"כים, כן שירת כסמל מחלקתי ולאחר מכן שימש כאיש סגל הדרכה של קורס מ"כים. הוא אהב את הצבא בכלל ואת יחידתו בפרט, כי הוא חיפש את האתגרים הקשים ביותר ואת כל אימוניו במשך שירותו הסדיר עבר בלא פגיעה גופנית. אמו התחננה לפניו כי יבקש העברה לתפקיד אחר וקל יותר אך הוא סירב, שכן לא ראה תחליף לצנחנות. הוא אף רצה להמשיך בשירות הקבע בצנחנים אך נעתר לבקשת אמו ועזב את הצבא. לאחר שחרורו מצה"ל נרשם כסטודנט באוניברסיטה "בר-אילן" במחלקה לכלכלה ובתקופה שבין שחרורו לראשית הלימודים עבד באגף להגנת הצומח במשרד החקלאות. אולם בפרוץ מלחמת ששת הימים נקרא דויד לדגל ובמסגרת המילואים חזר לחטיבת הצנחנים. הימים היו ימי מתח וכוננות אך דויד קיווה שמלחמה זו תהיה האחרונה למלחמותינו ותהווה סיום להן. בגלוייתו האחרונה כתב כי "כעת נגמור אתם פעם אחת ולתמיד". מאושר היה להיות בין הלוחמים על שחרור ירושלים הקדושה אולם הוא לא זכה לראות את העיר משוחררת. הוא אמנם ביצע את משימתו למופת, בשאפו לטהר את המרצחים אשר קיננו בתוך בית אחד ליד המושבה האמריקאית בעיר העתיקה. לחם עד הרגע שבו נפל ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967). דויד הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.


בשנת 2019, תשע"ט,אחיו מספר עליו: "יהודי דתי, ביתרי, ציוני, לוחם, דבק במטרה, צנוע ובעיקר אדם פשוט והכי טוב שיש".


יהי זכרו ברוך.

בן אליהו ושרה. נולד ביום כ"ח באב תש"ו (25.8.1946) ביבניאל. נכד לאחד ממייסדי המושבה ובן למשפחת איכרים בגליל. סיים את לימודיו בבית הספר היסודי ביבניאל. כבן יבניאל היה מושרש בעבודת האדמה ולכן המשיך ללמוד בבית הספר התיכון החקלאי "כדורי". עסק בחקלאות והיה עמוד התווך בענף זה. חברותי מאד, בעל חוש הומור בריא ויוצר סביבו אווירה נעימה. לא אהב להתבלט בחוג חבריו אך בכל זאת היה אהוב על כולם. התעניין בחיי מושבתו והיה מסור לידידיו בה. חיבב את משפחתו הענפה וכיבד אותה. התעניין בעברה והיה גאה על חלקה הרב ביישוב הארץ. גילה אהבה עזה לעבודה והראה קשר לבעלי חיים. לצה"ל גויס ביולי 1964 ושירת ביחידת נח"ל מוצנח. באותה תקופת השירות שירת תקופת זמן מסוימת בהיאחזות בירנית ושם קלט ערכים תרבותיים מרובים. אחרי שחרורו מן הצבא התמסר לטיפוח משקו ולקידומו. משה ראה בעבודה במשק את ייעודו ואת ההמשכיות של מסורת ואכן ראה ברכה בעמלו ומצא את אושרו. באהבתו לבעלי חיים החל לטפל בצאן באופן מסור ועל כך קיבל פרס ממשרד החקלאות. בצאתו למילואים שירת בחטיבת הצנחנים. נקרא לדגל בפרוץ מלחמת ששת הימים וביום השלישי לקרבות הוא כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967), נפל בקרב ליד החומה בירושלים בשעה שהיה בתנועה לפריצת הדרך לעיר העתיקה. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין יבנאל – בית וגן.


בשנת 2019, תשע"ט, משפחתו מספרת עליו: משה, מוישיק בפי קרוביו, עלם חמודות, בן משפחה אהוב וחקלאי מצטיין, נצר למייסדי יבנאל שהמשיך בדרכם.

בן משה ורבקה. נולד ביום ז' בתמוז תש"ו (6.7.1946) בתל אביב. ההורים היו ממייסדי קיבוץ "מענית". אחרי שסיים את בית הספר היסודי על שם כצנלסון בגבעתיים המשיך ללמוד בבית ספר "אורט". הוא קיצר את לימודיו והקדיש את רוב זמנו הפנוי לתנועת "השומר הצעיר" הן כחניך והן כמדריך. כאשר סיים את לימודיו ב"אורט" נותרו לו עוד כמה חודשים עד גיוסו והוא מילא אותם בעבודה במקצועו. היה בעל ידיים טובות לעבוד ולא אחת היה ממלא את מקומו של עובד בוגר ונקרא לעזרה בתיקוני האחזקה. ברוך היה בין הראשונים שהצטרפו לשורותיו של גרעין "הבשור" ביציאה לנח"ל. היה בחור פיקח, ישר דרך ובעל חוש הומור ועל אלה היה אהוב על כל יודעיו. לא היה עקשן למרות היותו בעל אופי חזק. ביולי 1964 גויס עם חבריו ומיד התמנה לתפקיד מרכזי – למזכיר הגרעין והיה נאמן לו. לא יכול היה לשאת כל עוול ועיוות דין והיה מגיב על אלה בהערות שיחותיו. הרושם החיצוני שעשה היה של "לא אכפתיות", אך בפנימיותו היה רגיש. יחסיו עם כל אחד היו פשוטים ולבביים ולא היה גבול להתמסרות לאלה החביבים עליו.היה שלם עם עצמו ודרכו אל הקיבוץ הייתה ברורה לפניו. כשם שהיה בן אוהב ודואג להוריו וחבר המוכן לבוא לעזרת רעיו ולסייע להם ולעודדם בשעת הצורך, כן היה חייל מסור וטוב אולם הוא לא שש לקראת חיי צבא. לאחר הטירונות נשלח הגרעין לקיבוץ שובל ושם מילא את שירותו ללא תשלום וכשתקופה זו נסתיימה עבר את האימון המתקדם בנח"ל המוצנח. פעם, בקורס הצניחה, נפגע באצבעו אך הוא לא ויתר על שירותו וסיים את הקורס. ברוך החליט לקשור את חייו במסגרת הקיבוץ ניר יצחק שהיה לביתו. עבד במטעים והשקיע בהם מרץ רב. כן הדריך את חברת הנוער שבמקום. הקורסים וההשתלמויות השונות שעבר במסגרת הנח"ל הכשירו אותו לעבודת המטעים אבל יחד עם זה קרא ספרות מקצועית בנושא זה ואף בנושא ההדרכה. לאחר שחרורו מן הצבא היה יוצא מדי פעם למילואים. לפני פרוץ מלחמת ששת הימים לא חדל מלדאוג למשקו ולהוריוויחד עם זאת לא הסיח את דעתו מעצם הלחימה. ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), פרץ גדודו למושבה האמריקאית בירושלים וכמקלען פילס לו דרך בהשמידו מכונית לגיון שחסמה כל מעבר שהיה לפניו. באופן זה כפי שהעיד מפקד הגדוד, הציל את חיי רבים מחבריו, אך לא את חייו שלו – כי בקרב ההוא נפל. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.

בן אברהם ורחל. נולד ביום כ"א בתשרי תש"ה (8.10.1944) בעיר ברודי אשר בפולין, אך אביו לא זכה לראותו, כי נרצח על ידי הצורר הנאצי ימים ספורים לפני שחרור העיר. האם גידלה את ילדה הקטן עד שלבסוף עלה בידה להציל את נפשה ואת נפשו גם יחד. אחרי דרך ארוכה של טלטולים ונדודים ושהייה במחנות פליטים הגיעה המשפחה לארץ בשנת 1947. המשפחה שהתה זמן מועט בתל אביב ולאחר מכן עברו אל קיבוץ משמר העמק ובו נקלטו יפה והשתלבו בחיי החברה. עד מהרה היה שמואל לאחד מקבוצת הבנים "אלומה". אף על פי שהמצב המשפחתי (יתמותו ומצבה הנפשי של האם), גדל שמואל והיה בעל נפש בריאה והוא מלא שמחת חיים ומרץ רב. בהיותו בן 12 החליט להישאר במשק גם לאחר שאמו עברה העירה ואת 12 שנות לימודיו סיים במוסד החינוכי במשמר העמק. שמואל היה מקובל על חבריו, תמיד היה במרכז של כל המתרחש בקרבם ובקיבוץ ואף היה יוזם פעילות חברתית. תמיד היה מוכן לעזור, מילא תפקידים בחברת הילדים והנוער וגם נעשה מדריך לחניכים הצעירים ממנו. במוקדם התקשר לענף הפלחה ועם סיום לימודיו הגיש עבודת גמר רצינית ובעלת ערך בנושא הענף בשם "מחזור הזרעים". גויס לצה"ל בנובמבר 1963 והתנדב לחיל הצנחנים. אחרי תקופת הטירונות עבר קורס מ"כים וקורס קצינים והדריך שני מחזורים ביחידתו עד שהשתחרר בדרגת סגן. הוא היה לא רק חייל טוב כי אם גם קצין מצטיין, מדריך ומפקד כאחד. בצבא היה מופיע כאיש קיבוץ וקישר את ערכי הקיבוץ עם ערכי הצבא. חייליו ראו בו אבא והיו מוכנים לעשות הכל למענו. לאחר שחרורו מהשירות הסדיר היה בקיבוץ משך שנה אחת וכחבר עבד בלול והדריך את הנוער במוסד החינוכי. היה אוהב לטייל בארץ כדי להכיר אותה היטב ואת תחביב זה החדיר גם בחניכיו. אופקיו היו רחבים והשטחים שבהם התעניין מרובים היו – ויש גם מנוגדים זה לזה, לכאורה דרך משל: הוא אהב ספרות קלאסית – וגם מודרנית, הוא חיבב שירי עם יהודיים וחסידיים והיה שומע ג'אז בהתלהבות – ועם כל אלה הייתה גישתו לחיים רצינית. כפעם בפעם היה יוצא לשירות מילואים ובתקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים, כאשר שמואל נקרא לדגל יחד עם כל חבריו, התייצב והצטרף ליחידה אשר בה שימש כמפקד מחלקת חבלה. ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), כשהשתתף בפריצת ביצוריה של ירושלים העתיקה כדי לפלס דרך לכוח הפורץ, מצא את מותו. בדרכו לשיתוק עמדת האוויר נפגע שמואל פצעי מוות. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.

בן שמעון ודינה. נולד ביום כ"א באב תש"א (14.8.1941) בתל אביב. סיים את לימודיו בבית הספר היסודי "יסוד המעלה" ולאחר מכן למד בבית הספר החקלאי על שם וייצמן במשמר הנגב. כהמשך לשלוש שנות לימודיו שם למד שנתיים נוספות בבית הספר המקצועי הגבוה לחקלאות בעכו ושם נמנה עם בוגרי המחזור הראשון. השתייך לתנועת "הנוער העובד" מגיל צעיר. באוגוסט 1960 גויס לצה"ל והתנדב לחיל הצנחנים. עבר כמה קורסים במסגרת חיל זה (קורס מ"כים, קורס קצינים) ולאחר מכן שירת בסיירת. היה טוב לב מאין כמוהו, היה מחלק בין חיילים מעוטי יכולת בפלוגתו את משכורתו, בנוסף, נהג להזמין אותם לביתו. הוא תמך בהוריו ובאחיו, קנה כלי נגינה שונים (סקסופון וגיטרה) ומימן את לימודי האח בכספים שהרוויח. אף בתקופות הקשות בחייו לא עזבה אותו עליזותו הטבעית ותמיד היה אופטימי בהשקפתו על החיים. נוסף על אופטימיות זו היה בו בטחון באנשים שסבבו אותו. במשך תקופת השירות הגיע לתפקיד סמ"פ. חתם שירות קבע למשך שנתיים ולאחריו פנה לחיים האזרחיים. בתחילה פגע בו המיתון ותשעה חודשים התהלך מחוסר עבודה. אך לבסוף נתמנה לתפקיד מנהל ראשי במלון "קומדור" שבתל אביב והרגיש כי כאן מקומו. תוך כדי כך, כדי להשלים את הידע המקצועי הדרוש לו למשרתו זו, השתלם במכון ללימודי חוץ של האוניברסיטה בתל אביב ביחסי ציבור, ניהול עסקים ופרסום, השתלם גם במלון "תדמור" בהרצליה. ערב מלחמת ששת הימים נקרא גדעון לדגל וכסגן נפל בקרב שנערך בירושלים הבירה ביום השני לקרבותיה, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967) בשכונת שייח'-ג'ראח בשעה שהיה בראש יחידתו בדרך לשיתוק עמדות האויב. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.

בן אהרן וגניה. נולד ביום א' בטבת תש"ה (24.12.1944) בכפר- סבא. אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי עלשם "ברנר" בכפר-סבא למד בבית הספר התיכון עלשם "כצנלסון". היה חובב ספורט והשתייך ל"הפועל". השתייך לתנועת-נוער והצטרף לשירות הנח"ל המוצנח. כששירותו הסתיים החל ללמוד סטטיסטיקה וכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר שנה ראשונה באוניברסיטה העברית בירושלים, למד שנה שנייה באוניברסיטה בתל-אביב, אך את הספורט לא הזניח. הייתה בו חדוות-חיים שמצאה לה ביטוי בעיקר באהבתו לריקודים. כן היה בעל נפש רגישה ואהב מוסיקה ושירה. תום-נעורים, צניעות ופשטות ציינו את אישיותו. הוא שפע כוח ומרץ וכולו קורן בבת-שחוק. היה פעיל בחיים החברתיים בכפר-סבא ויחד עם חבריו פעל להקמת מועדון לסטודנטים לבני כפר-סבא והסביבה. הוא יזם פעולות-תרבות שונות ורצה שהוא וחבריו ישתתפו בערב הזיכרון לחללי צה"ל אשר התקיים בכפר-סבא בשנת תשכ"ז, אך כשלא הספיק להגיע למקום-העצרת אמר: "אין דבר, בשנה הבאה אהיה שם!" ולא ידע מה ניבא. לאחר ימים מספר נקרא לדגל ובגלוייתו הראשונה ששלח מירושלים הביתה (בתאריך 5 ביוני) כתב: "המלחמה היא דבר איום. יישפך דם רב. אבל אין ברירה". ולמחרת, ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), בקרב שהתחולל במערך המבוצר של שייח'-ג'ראח בירושלים פגע בו צרור-האויב בשעה שהיה נתון בטיהור בית אשר ממנו נורו יריות – וכך מצא את מותו הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.