לא יפה לייבש
ספר ביכורים
ישראל ישראלי
הגענו ליעד, כל תרומה להמשך בנייה תתקבל בברכה
יעל שבח :
בפעם הקודמת נעלבתי.
נפגעתי עד עמקי נשמתי.
זה כאב לי בכל הגוף והתקשיתי להתרגל למה שנעשה לאנדרטה של רזיאל.
הרגשתי שרצחו לי אותו שוב.
אבל באו אנשים טובים והרגיעו אותי.
זו רק אבל.
רק קשקוש בצבע אדם.
סתם חבורת ערסים חומדי לצון שאין להם שום משמעות.
הפעם זה היה אחרת.
"מוות לישראל" הם כתבו
"גדודי אל קסאם" הם הוסיפו. חתימה בשמם הפרטי המזוהה.
ובשחור, בשחור הם הוסיפו את שמו של הרוצח הנתעב ההוא.
הם התכוונו למה שהם עשו.
פגעו ישירות, בפעם השניה בו. ברזיאל שלי.
זה לא עוד תג מחיר של כמה פרחחים ללא זהות.
זה פיגוע.
וככה נכון להתייחס לזה.
אבל אני, לא יודעת לבכות.
לא יודעת לכאוב ולהתאבל לי בשקט בפינה.
הדם שלי ספוג באדמה הזו.
והיא בוערת לי בעורקים ואני לא יכולה לשקוט על הפיגוע הנורא הזה שכל פעם מחדש הם מתעקשים להחזיר לחיים.
אני לא יודעת לשתוק.
אני יודעת לבנות.
לגדול ולהתעצם עוד ועוד מכל פעם שארגיש פגוע בגללם.
יחד עם אנשים טובים אני מתחילה לתכנן מתחם פעיל גדול בנקודה בה רזיאל נרצח, איפה שהאנדרטה נמצאת.
יהיו שם כמה מתקני שעשועים, פרגולה גדולה, שולחנות קק"ל ותצפית.
תהיה שם נוכחות אנושית.
מהצד הנכון.
את הנקמה שלי אני רוצה בצורת בניה.
גדילה.
התפתחות.
אני בטוחה שגם בכם הנקמה הזו בוערת.
תהיו איתי בזה?
יעל שבח